מיכאל צדוק, נשוי לנגה ואב לאילה ונווה, מתגורר במושב עידן, מנכ"ל עמותת 'רוח ערבה'

​

הגעתי לעמותה לאחר מספר שנים של עשייה חינוכית וחברתית. עבדתי בעמותות חברתיות ולאחר מכן במטה משרד החינוך באגף תכנון ואסטרטגיה. בכניסתי לעמותת רוח ערבה פגשתי מנהלות ומנהלים מעוררי השראה אשר פועלים מדי יום לחיזוק החברה הישראלית ולפיתוח הקהילה והחיים בערבה. פגשתי אותם והחלטתי שמקומי פה איתם, שמשימתם היא משימתי.
 
התאהבתי בסיפור הערבה: חלוציות שקטה וחודרת בנועם הליכותיה, אנשי מעשה שיצרו יש מאין, שעיבדו אדמה שאינה ניתנת לעיבוד, שיישבו חבל ארץ שאינו ניתן ליישוב. הערבה מסמלת את הפיכת החזון למציאות, את ההוכחה שבאמונה ועבודה קשה גם קרקע מבוקעת ועקרה למראית עין, יכולה להיות מניבה ופורה.     
 
אני שותף מלא לחזון עולם המכינות - פיתוח נוער ערכי ועצמאי השואף לחיים מלאי משמעות, לחיזוק החוסן החברתי ולבניית תשתית לשותפות ואמון בין אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. הצורך במעורבות חברתית ואזרחית, העיסוק בסוגיות הליבה של החברה הישראלית והקהילה היהודית בארץ ובעולם, הרצון לתרום ללכידות החברה והסולידריות בה, הן אבני יסוד בהשקפתי הערכית והניהולית. 
 
אני מאמין שהדרך האפקטיבית ביותר להשפעה חברתית (זו גם הארוכה והמאתגרת ביותר) עוברת בשדה החינוכי. חברה מלוכדת, חופשית ומוסרית היא פרי מעשיו של חינוך מבוסס אמון וברית משותפת. רק על ידי קיום סיפור משותף וחיי יום-יום משותפים תתקיים ברית משותפת של ערכים ותפיסות עולם. חינוך כזה חייב ליצור חיבורים בין החלקים השונים של החברה, לאפשר ממשק בריא ומתמשך בין הזרמים והגוונים השונים של האוכלוסייה, ולהאמין בנחיצותה של הרבגוניות כמשאב לצמיחה והתפתחות.
 
היום יותר מתמיד יש צורך בחיזוק האמון בחברה הישראלית וחיזוק האמונה בסיפורנו המשותף. מדינות רבות חוות קיטוב הולך וגובר, ולצערי הרב תחושתי היא שבישראל תופעה זו אף חמורה יותר. ללא חיבורים בין קהילות שונות מגיע הפילוג והניכור, ומן הפילוג והניכור הפחד והשנאה. יצירת חיבורים בין זרמים וקהילות בחברה הישראלית, היא זו שתאפשר את בניית האמון הטובה והאיתנה ביותר לכינון חברה מלוכדת, סולידרית ומוסרית.
 
׳רוח ערבה׳ פועלת כבר למעלה מ-14 שנה לקידום חברה כזו בדיוק. אנו מחנכים לחיזוק הזהות האינדיבידואלית והשייכות הקולקטיבית של כל אדם, במקביל לבניית מעגלי אמון הולכים ומתרחבים בתוך החברה הישראלית.
׳רוח ערבה׳ היא חממה חברתית אשר מוכיחה שתיתכן ואף קיימת מציאות אחרת. פעילות העמותה מתבססת על מפגשים המונעים מתוך סקרנות ולא מפחד, על ידי יצירת ממשקים מיטיבים בין דתיים לחילוניים, בין פריפריה למרכז, בין יהודים לערבים. תחת כנפי העמותה מצליחות השקפות עולם שונות לחיות יחד ולשגשג. בזכות תפיסה זו, אנו זוכים לראות פעם אחר פעם, כיצד ניתן לחזק את הברית המשותפת ואת האמון האישי בקרב צעירים בישראל.
 
אני גאה להיות חלק מעמותת ׳רוח ערבה׳. גאה בתרומתה לערבה ולחברה הישראלית, ומאמין בחשיבות עשייתנו החינוכית והחברתית.
 
מיכאל צדוק 

​

 

אבישי ברמן - נשוי למירי ואב לחמישה. תושב ירוחם, המייסד והמנכ"ל הראשון של עמותת 'רוח ערבה'

​

כבר שנים ארוכות שאני "דרומי" אבל לא גדלתי כאן. נולדתי וגדלתי בקיבוץ בארות יצחק שבמרכז הארץ. אני נכד גאה לסבים וסבתות ז"ל שעלו לישראל בשנות ה-30 של המאה הקודמת מתוך חלום ציוני להקים מדינה ולהכות שורש. צד אחד של משפחתי הקים את קיבוץ כפר עציון בשנת 1944 והצד השני הקים את קיבוץ בארות יצחק ב1943 כ-5 ק"מ מזרחית לעיר עזה.

נולדתי וגדלתי לתוך סיפור משפחתי של התיישבות, הגשמה, מאבק ושכול. לתוך סיפור שהוא כמעט בגדר חובה שעל כל דור מוטלת המשימה לקחת אחריות על חלום הדורות- מדינת ישראל.

 

​בגיל 18 התגייסתי לסיירת מטכ"ל. שירתי כלוחם, מפקד וקצין לאורך עשור ביחידה. נתתי שנים יקרות מחיי וקיבלתי עוד יותר. הרווחתי חוויות, תובנות, ניסיון, בגרות וחברים. השתחררתי בדרגת רס"ן ופניתי ללימודים- B.A. באונ' העברית בפילוסופיה יהודית ומנהל עסקים וM.A. באונ' בן גוריון במנהל ומדיניות ציבורית.

 

עם שחרורי מצה"ל ובמקביל ללימודי התואר הראשון נחשפתי ל"תופעה" שהפכה להיות מאז חלק מרכזי מחיי- עולם המכינות הקדם-צבאיות המעורבות והחילוניות. בני ובנות 18, רגע לפני השירות הצבאי, עוצרים את החיים לשנה לטובת לימודים, תרומה לקהילה, גיבוש זהות, היכרות עם החברה הישראלית ועוד הרבה דברים טובים. גיליתי "שמורת טבע" ישראלית, ייחודית, שבה עוד מדברים על ערכים, משמעות ונתינה בעיניים נוצצות. שמורה המתיימרת להצמיח מתוכה את מנהיגות העתיד של מדינת ישראל.

 

קיבלתי החלטה שאני מצטרף, אפילו אם רק לשנה אחת. מאז, 15 שנים אני בפנים. התחלתי כמחנך למשך שנתיים במכינת "עין פרת" שליד ירושלים. בשנת 2009, קיבלתי הצעה לרדת לערבה ולהקים בה את העמותה והמכינה הראשונה במושב חצבה. קפצנו על ההזדמנות, ירדנו לערבה, הובלתי את הקמת המכינה ועמדתי בראשה ב-5 השנים הראשונות.

עם התפתחות העמותה והרחבת הפעילות מוניתי ב2014 למנכ"ל העמותה ('רוח ערבה') וב-7 השנים האחרונות אני מוביל את כלל פעילות העמותה. זכיתי להוביל ולהקים ביחד עם חבורה נפלאה של אנשים מפעל חינוכי פורץ דרך ב-12 השנים האחרונות בערבה. מפעל שבעיניי הוא הוא הגשמת החלום הציוני, הלכה למעשה.

 

בשנת 2009 פעלנו במושב אחד עם 20 נערים ונערות. כיום בשנת 2021 אנחנו פרוסים על פני 13  מוקדי פעילות בערבה עם קרוב ל-500 צעירים בשנה בגילאי 18-25 בתכניות קדם-צבאיות ופוסט צבאיות. המספרים בוודאי מצביעים על ההצלחה וההתפתחות המהירה אבל מאז ומעולם לא התמקדנו רק בהם אלא ובעיקר בעומק התהליך החינוכי, באמונה בכל אדם, בתרומה ובמצוינות.

 

​מדינת ישראל מצויה בשנה וחצי האחרונות בתוך אחד ממשבריה הגדולים. זהו משבר בריאותי החושף מציאות חברתית שבטית ומאתגרת מאוד ולצד אלו גם משבר כלכלי.זהו משבר בריאותי המעורב במשבר פוליטי. הקורונה תחלוף, במוקדם או במאוחר. עד שהדבר יקרה ולאחריו נדרש כולנו להסיק את המסקנות, להפשיל שרוולים ולפעול לחיזוק הסיפור הישראלי המשותף, לפעול ללכידות חברתית לצד השונות שישנה, לפעול למען מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.

 

​אנחנו בעמותת 'רוח ערבה' נמשיך לפעול ברוח זו, נמשיך לחנך מאות צעירים בכל שנה לטובת חיזוק הערבה ומדינת ישראל.​

 

אבישי ברמן